יותר מסתם חילול הקודש
על הסאטירה החברתית וההומור האנרכיסטי ב'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייתון
כש"בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון יצא ב 1979, הוא הצית מיד ויכוח נוקב לאור יחסו לדת, ואף נאסר להקרנה במספר לא קטן של מדינות בעוון "חילול הקודש". באופן טבעי, זה הטה את נטיית הצופים לראות בו בעיקר סאטירה על דת, זווית שמפספסת קצת את העובדה שמדובר בסרט אנרכיסטי להפליא שכותש ומגחיך את כולם כולל כולם: מהשלטון תאב השררה ועתיר הבירוקרטיה, דרך התנועות הפוליטיות המתנגדות לו וכמובן את הנורמות החברתיות והטבע האנושי הבסיסי. הוא מדגים אולי בצורה הטובה ביותר איך נושאים מורכבים ועתירי ניואנסים יכולים להבחן תחת העדשה הסאטירית בדרך שהיא לא רק מצחיקה אלא גם חדשה ומעוררת דיון.
הרעיון ל"בריאן כוכב עליון" נולד בזמן סיבוב היח"צ שעשתה החבורה ל"גביע הקדוש". הם החליטו לעשות סרט סאטירי על ישו, ורק אחר כך החליפו את הקונספט לאיש גנרי להפליא שבטעות מזוהה כ"משיח". הם כתבו את התסריט יחד בבית קיץ בברבדוס, והשיגו מימון מחברת EMI. אלא שבדיוק כשהצילומים עמדו להתחיל, EMI קיבלו רגליים קרות מחשש מהתגובה הציבורית ל"חילול הקודש", ומונטי פייטון נאלצו לפנות לחבר ותיק, החיפושית לשעבר ג'ורג' הריסון, שמימן את הסרט באמצעות חברת ההפקות שלו HandMade Films. השמועה אומרת שהוא נאלץ להעמיד את ביתו כערבות כדי לגייס בין 2-4 מליון פאונד שנדרשו לצילומים. הוא האמין בפוטנציאל. התקציב הזול יחסית התאפשר בין היתר כי ששת חברי מונטי פייתון מגלמים בסרט לא פחות מ 40 (!) דמויות שונות.
כבר בשתי סצינות הפתיחה - החכמים שמבקרים את התינוק "בריאן" במקום את התינוק "ישו", ואחריה את הקהל המנסה להקשיב לדברי ההגות של ישו הבוגר הסרט מבסס את התימה המרכזית לפיה המקריות, אי ההבנה והפרשנות המוטעית הם הכח המניע של החיים, של הכל בעצם, וכמובן את העובדה שהדברים "היומיומיים", הפשוטים, הבינוניים להחריד, הם אלה שעומדים בדרכה של "הגדולה". כשישו עומד ונואם דברי טעם, הקהל עסוק מידי בריבים מטופשים ועלבונות ילדותיים מכדי להפנים או להרהר במסר. הקונטרסט הזה בין הבינוני לנשגב הפוטנציאלי הוא אחד מיצרני הסאטירה המרכזיים בסרט.
סצינת "החזית העממית של יהודה" היא לא רק מצחיקה מאוד, אלא מדהימה בכמות התימות שהיא דוחסת ב 3:30 דקות נטו של תסריט: מתנגדי המשטר העסוקים בדיונים בירוקרטיים מתישים במקום בפרקטיקות מעשיות, מכלים את האנרגיה שלהם בויכוחים פנימיים בתוך הקבוצה עצמה ועם קבוצות אחרות עם מטרות זהות שההבדלים בינהם בלתי ניתנים לזיהוי. הפרגמנטציה המטופשת הזו היא ביטוי משעשע ומדוייק לאופן בו תנועות פוליטיות “התנגדותיות” באופיין הופכות לאויב העיקרי של עצמן. עקיצה נוספת מגיעה בדמות "הכיבודים" שבריאן מביא עמו, המדגישים את הצביעות של האקטיביזם הליברלי שיודע לשמור על "טוהר רטורי" אבל בפועל מתקשה לעשות את הוויתורים על המנעמים שצורת המשטר מביאה לפתחם, הנדרשים כדי לשנות משהו. (ההשוואה לליברלים והקפיטליזם המאוחר על אחריותכם).
הדיאלוג עם "סטן / לורטה" הוא פיסת תסריט שהקדימה את זמנה בכמה עשורים ורלוונטית בצורה מעוררת השתאות לימינו. הדיון המגדרי על זכותו.ה של "לורטה" להביא ילדים הוא פרודיה מושלמת על האופן בו קבוצות אידיאולוגיות ליברליות-פרוגרסיביות מאמצעות עמדות המנותקות לחלוטין מהמציאות. בנוסף, הסצינה נוגעת בנקודה כאובה רלוונטית נוספת והיא "השנאה כגורם מאחד": בריאן לא נדרש למאום כדי להצטרף ל"חזית העממית" פרט להצהרת שנאה, אותה הוא מתבקש להדגיש ולחדד. רגשות שליליים היו מאז ומעולם דרך אפקטיבית יותר עבור התארגנויות פוליטיות, מימין ומשמאל, מאשר תוכניות פרקטיות או חזון חיובי וקונסטרוקטיבי.
וכל הטוב הזה, ב 3:30 דקות נטו. לא יאמן.
משם נשלח ידידינו בריאן לעסוק בפעילות האקטיביסטית החביבה יותר מכל על ליברלי המאה ה-21: לצייר האשטאג #רומאיםלכוהביתה על קירות הארמון. כמו אז, גם היום הרבה מהפעילות האקטיביסטית מתמקדת בהצהרות סימבוליות נטולות ערך ממשי. הפוקוס הוא על אקט המחאה עצמו והנראות שלו, ולא על האפקטיביות. כמו אז גם היום, רבים מספור ה"פעילים" הכותבים על "הקיר הוירטואלי" שלהם אמירות בגנות המשטר, לא פעם בעילגות. זו גם עקיצה בדבר חשיבותו של החינוך והידע ביצירת מחאה אפקטיבית.
תגובת החייל הרומאי גם היא מבטאת יפה את תגובת המשטר בן ימינו לדיסידנטיות הצהרתית: הצטרפות למסר השטחי תוך אפס הפנמה או מעשה לתיקון המצב. אפשר לחשוב למשל על BLM בהקשר הזה, או על אימוץ שיח "ווקיסטי" ע"י גורמי שלטון, שמצטרפים למקהלה ההצהרתית, מבלי להזדקק לשנות ולו מאום במהות עצמה. על העובדה שיד אחת של השלטון לא יודעת מה השניה עושה, ובריאן נרדף בשל ביצוע "העונש" לא צריך להרחיב אני מניח.
מכאן לעוד דיום אקטיביסטי המציע פעולה "בכח הזרוע ויצר הנקמה" שמתפרקת לגורמים ברגע שמחלחלת ההבנה שיש ניואנסים גם לקולונליאליזם ואפילו דיכוי מביא איתו גם יתרונות לא מבוטלים.
יש בדרך גם אמירות על האבסורדיות והשרירותיות של החיים, ההומור כ"אויב המשטר" (Biggus Diccus), סצינת החללית שהיא גם אמירת מטא על קומדיה וסטוריטלינג וגם הצעה שבעת צרה הפתרון לפעמים הוא שבירת מוסכמות ותבניות מוחלטת, וכמובן המחשה כיצד ההמון מתקשה או מתעקש להפנים מסרים דתיים / פילוסופיים בצורה מילולית במקום להתעמק במסר, פשוט כי הוא חסר יכולות כאלה (כשבריאן הופך ל'מטיף בעל כורחו').
אפשר להמשיך עוד ועוד, סצינה אחרי סצינה כי "בריאן כוכב עליון" מציע חידוד ודיוק ושפע של כלים הנחוצים כל כך כדי לגבש את דעתנו ולהבין טוב יותר את המציאות בה אנחנו חיים:
חשיבה ביקורתית וסקפטיות בריאה: הסרט מעודד באופן מובהק פיתוח סקפטיות כלפי אידיאולוגיות דוגמטיות ומדגיש את חשיבותה של חשיבה ביקורתית עצמאית. בעידן בו דיסאינפורמציה וקיטוב הם מאפיינים בולטים, הסקפטיות הזו חשובה מאי פעם.
סובלנות והבנה: הקונפליקטים הסקטוריאליים בסרט מוגחכים עד כדי אבסורד, ומדגישים את החשיבות של חברה מגוונת ובריאה שצריכה אופטימיות ואמפתיה יותר מהכל כדי לגשר על פערים.
הערצה למנהיגים: בעידן בו כריזמה היא תנאי מספיק כדי לצבור כח ולייצר השפעה חברתית עצומה, המסר התפקיד של הדמות של בריאן, שמזוהה בטעות כ"משיח" הוא תזכורת לכל הצדדים שחיפוש פתרונות בדמות "דמויות פוליטיות" עליהן אנחנו מתפתים להשליך את כל מאוויינו ותשוקותינו מובילים בהכרח לאכזבה.
(הערת שוליים: טרי ג’ונס זיהה במהלך צילומי הסצינה בעיה: “הקהל יזהה בקלות שגרהאם צ’פמן (בריאן) לא יהודי” הוא אמר, כי בסצינה הוא מופיע בעירום פרונטלי מלא בחלון הבית. צ’פמן לא הזמין מוהל, אלא פתר את העניין עם גומיה… וגם זה סוג של “אפקטים מיוחדים” אני מניח)
האבסורד שבקיצוניות: "בריאן" מגחך על הקיצונים משני הצדדים, מהקצה הדתי ומהקצה האקטיביסטי ומציג את העקשנות וחוסר החיבור למציאות של שניהם כמובילים בהכרח לאבסורדיזם וחוסר תפקוד.
העצמה אישית כתחליף לפעילות פוליטית: בסופו של דבר המסר המרכזי, כפי שבא לידי ביטוי בשיר הסיום הוא שאין לצפות לא מהשלטון, לא מהאופוזיציה, לא מההתנגדות הצבאית, לא מהקרובים אליך או אפילו מאהובתך לישועה או לגאולה. כולם אידיוטים. לכן, רק אופטימיות, העצמה אישית והסתכלות מבודחת על העולם והמצב היא המפתח לגאולה ושלוות הנפש, גם בקשים שבזמנים.
הסרט שצולם ברובו בטוניס, בתנאים לא פשוטים בכלל לשחקנים ולצוות, הוחרם כאמור במספר לא קטן של מדינות, אך זכה להצלחה גדולה בארה"ב ובבריטניה. מארה"ב לבדה הוא הביא 20 מליון דולר (רווח נאה על ה 4 שהושעו בו).
אנקדוטה נחמדה מלמדת שהסרט שנאסר להקרנה בנורבגיה, שווק בשוודיה השכנה כ"נאסר להקרנה בנורווגיה עקב היותו מצחיק מידי". העימות המפורסם שערך ה BBC בין ג’ון קליז ומייקל פאלין לשני אנשי דת ממסדיים הוא גם מצחיק בזכות עצמו (אולי אפילו יותר מהסרט) וגם תרם למיצוב שלו של “סרט הלועג לדת” וקצת נשכח מלב העובדה שלא רק לדת הוא לועג.
אז אולי, דווקא היום, היום הגיע סוף סוף הזמן להכיר בו לא רק כסאטירה על דת ואמונה, אלא כסרט שבאמת עושה צחוק מכל המעשה הפוליטי, על חוסר התוחלת שבו ולהכיר בזה שמסריו האנרכיסטיים האלה נראים (לי לפחות) רלוונטיים היום יותר מאי פעם.