בין מלחמות קוסמיות למאבקים ארציים

ניסיון לפענוח הסיבה לכתף הקרה שנותן הקהל לסרטי מארוול האחרונים

בעשור וחצי האחרונים, ז'אנר סרטי גיבורי העל שלט בקופות ללא עוררין בהצלחה חסרת תקדים, והצית את דמיונם של קהלים בכל רחבי העולם. 32 סרטים, 21 סדרות, 30 מליארד דולר בקופות, שליש מ 25 הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים, ואהדה חוצת קהלים וגבולות היו מנת חלקם של אולפני מארוול, מייסדי ה MCU (היקום הקולנועי של מארוול) שקשר, חיבר והצליב בהצלחה בין עלילותיהם של עשרות גיבורי-על ונבלים. 

"עייפות מגיבורי-על" (Super Heroes Fatigue) היא המונח המקובל היום בהוליווד להסביר את הכשלונות (היחסיים) ההולכים ונערמים בז'אנר הזה אצל שתי יצרניות התוכן העיקריות שלו מארוול ו DC, ולמרות שיש לעייפות הזו סיבות רבות ומגוונות - אומנותיות, מסחריות, וכלכליות - אני רוצה להתמקד באחת בלבד שאני חושב שהיא המשמעותית מכולן: שינוי בצייטגייסט החברתי. צייטגייסט בעבר תאם לנראטיב של היקום הקולנועי הזה, והיום כבר לא. מארוול כשלה מלזהות אותו כסיבה משמעותית בהצלחה שלה, ולכן גם כשלה מלהתאים את עצמה אחרי נקודת המפנה, לשינוי הזה אצל הקהל.

“המארוולס”, סרט ההמשך ל’קפטן מארוול, שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע ברחבי העולם מסמל את שיא “העייפות” הזו, כשהוא נושא לא בגאווה את תואר “הפתיחה הגרועה ביותר לסרט יקום קולנועי של מארוול מאז ומעולם”, את הירידה הגדולה ביותר (כנראה בכל הזמנים) בין תוצאות הקופות של הסרט הראשון לסרט ההמשך, ובאופן כללי למרות ביקורות סבירות, הוא מתקבל באדישות כמעט מוחלטת אפילו בקרב מעריצי הפרנצ’ייז. יתר על כן, למרות שכל גיבורותיו נשים, הוא לא מצליח למשוך נשים לקולנוע וכמעט 75% מצופיו עד כה הם גברים, נתון מפתיע, שלא עומד בקנה אחד עם סרטי גיבורות-על אחרים. גם את דור ה-Z, שבד”כ מגיע לקולנוע בכמויות נאות לסרטים בז’אנר, “המארוולס” לא מצליחות לעניין והוא רוכש כרטיסים לסרט הזה במספרים נמוכים מאי פעם.

הפסקאות הבאות ינסו לפענח את האבולוציה של הנראטיב של גיבורי-העל של מארוול כסימבולים למערכות וממסדים חברתיים, לשינויים בתפיסה ובמידת האהדה והאמון בהם, ובאלה שעשו את המעבר מהממסדי-פוליטי, לאישי והאינטרוספקטיבי. 

עלייתם של גיבורי-העל

בראשיתו של היקום הקולנועי של מארוול, הוצגו לנו גיבורי-על שהיו מוכרים אולי לכמה חובבי קומיקס אדוקים, אבל מבחינת "הקהל הרחב" היו אלמונים למדי: 

טוני סטארק / איירון מן, הוא המייצג הקפיטליסטי-טכנולוגי המושלם. מדען חובב טכנולוגיה וגאדג'טים שאת הונו ועיקר הידע שלו הוא קיבל בירושה מאביו, וגם סוחר נשק. ייצוג מדויק למדי של הממסד האמריקאי ושל הרבה ממסדים אחרים בעולם שעוסקים בקידום קפיטליזם, טכנולוגיה ונשק. רק כשסטארק נפגש באופן אישי עם תוצאות מעלליו - באירוע של כמעט-מוות באפגניסטן - הוא מתחיל לשנות את גישתו והופך לעוגן מוסרי. השינוי הזה באישיותו הדהד חיובית אצל הקהל ברחבי העולם, שרצה וציפה לשינוי דומה מהממסד הפוליטי-צבאי-טכנולוגי-כלכלי של התקופה. הנראטיב הזה הציע שגם אלו בעמדות כח, כמו טוני סטארק רק בעולם האמיתי, עשויים להכיר בטעויות העבר שלהם, ולכוון את עצמם לפעילות אחראית ואלטרואיסטית יותר. 

סטיב רוג'רס / קפטן אמריקה מתחיל את דרכו בסיפור הזה כהתגשמות כל האידיאלים האמריקאיים. הוא הופך מצעיר שברירי אך נחוש לחייל-על באמצעות ניסוי צבאי במהלך מלחה"ע ה-II, ודמותו שיקפה ערכים מסורתיים כמו אומץ, חוסר-אנוכיות ופטריוטיזם מוחלט. רוג’רס היה הסמל לפוטנציאל לקיומו של ממסד צבאי שוחר טוב, כזה שנלחם ברוע המוחלט (נאציזם) אך שוחר שלום ורוצה טוב. המסע של דמותו של סטיב רוג'רס לאורך הסאגה מביא אותו בסופו של דבר להבין את הניואנסים שיש בין "רע" ל"טוב", ולפקפק במוטיבציות ובדרכי הפעולה של הממסד שפעם נהנה מתמיכתו הבלתי מסויגת. ההתפכחות של רוג’רס לגבי אופי הפעולה של הכוחות הפוליטיים, המדיניים והצבאיים בעולם שיקף את היטב את ההתפכחות הציבורית הדומה בעולם האמיתי. 

ברוס באנר / הענק הירוק, מדען מבריק, מייצג את הממסד האקדמי  / מדעי. ההשתנות שלו ל"ענק הירוק" מחשיפה לקרני גאמא היא מטאפורה פשטנית אך מוצלחת לתוצאות המסוכנות והבלתי מתוכננות שיש לפעמים למדע, תחום שהקהל הרחב אוהד ומפחד ממנו במידות דומות. המאבק הפנימי בין שליטה אינטלקטואלית לייצרים חייתיים גם הוא הדהד חיובית לקהל העולמי, שחלקים נרחבים מתוכו סבלו ממאבקים פנימיים דומים, בין אינטלקט ליצר, מאבקי בריאות נפשית שהלכו והתרבו, ותחושה הולכת וגוברת שהקדמה שמביא המדע, על כל כוחו, יתרונותיו ואפשרויותיו, הוא גם מסוכן מאוד. חשוב לזכור שלאורך כל הסאגה, באנר בפועל דחה מעליו את הממסד ממנו הגיע, ויצא למסע התמודדות אישי ופרטי בעזרת מספר מצומצם מאוד של חברים. למרות שהסרט הראשון נכשל יחסית (אדוארד נורטון הבעייתי גילם את באנר אז), ולמרות שבגלל ענייני זכויות דיסני היתה מנועה מלייצר “סרט סולו” נוסף לענק הירוק, לאורך הסאגה מכירות המרצ’נדייז הראו שבאנר - בגילומו של מארק רופאלו - הוא דמות פופולרית להפליא.

ת'ור הוא הייצוג המושלם של האחריות של מעמד האצולה, או אפילו של האל בכבודו ובעצמו כלפי הסביבה. התימות המיתולוגיות שהסיפור שלו מציע, יחד עם היררכיות הכח המסורתיות שבאות איתו, הציעו לקהל אפשרות להרהר במעמדן והשפעתם של כוחות האצולה, וכן, גם האלים, בחיים האמיתיים. השיעור בצניעות, באובדן ובהתמודדות עם כשלון שעבר על ת’ור לאורך הסאגה, שירתו פנטזיה דומה כלפי מעמד האצולה או אפילו האל אצל קהלים רבים. כלומר, שאיפה סמויה שממסד האצולה/הממסד הדתי יהיו פחות אוטוריטריים ונוקשים, ויאמצו מודלים יותר אמפתיים ומודעים לעצמם של מנהיגות. 

ואפשר להמשיך עוד ועוד: כדוגמא האולטימטיבית לפעילות "מתוך המערכת" אפשר להזכיר את ניק פיורי, נטשה רומנוף/האלמנה השחורה וקלינט ברטון/הוקאיי כולם סוכני ש.י.ל.ד. ובעצם מייצגי סוכנויות הביון השונות בחיים האמיתיים, ג'יימס רודס/וור מאשין ופאלקון והממסד הצבאי-טכנולוגי, ויז'ן כתוצר של הי-טק ועוד ועוד. 

פסגת התהליך שעברו הגיבורים העיקריים ב'אנדגיים', הסתיימה כזכור בלווייתו הפיזית של טוני סטארק / איירון מן, והסימבולית של "הקפיטליזם הטכנולוגי". כלומר, הקפיטליזם הטכנולוגי "הבין" שהוא חייב למות כדי שהעולם ימשיך להתקיים ועשה זאת באקט הירואי של הקרבה עצמית. כנראה לא במקרה, הפעולה הזו של סטארק הדהדה מסר דומה מטרילוגיית האביר האפל של כריסטופר נולאן, שהזניקה את התעניינות המחודשת ואת ההצלחה הקופתית הכבירה של הז'אנר, והיתה ביותר ממובן אחד שיקוף מוצלח ואפילו נבואי של העולם באותה תקופה שהדרדר משחיתות ממסדית, לטרור כאוטי (ג’וקר/דאעש) ועד לעליית הפופוליזם (ביין'/טראמפ). המסר הזה, שעל הקפיטליזם-הטכנולוגי הלבן והעשיר לפנות את מקומו, הוא משהו שהתת-מודע הקולקטיבי רצה לשמוע. 

ואז הגיע קוביד-19. 

המגיפה שעצרה את העולם בכלל ואת עולם הקולנוע בפרט, גררה לדעתי גם שינוי מהותי בצייטגייסט. התהליך שעבר העולם במקביל לגיבורים האהובים ויחסם לממסד היה דומה, והפרידה מהם הותירה רבים שעשו את המעבר יחד איתם מאוכזבים. בעולם האמיתי הקפיטליזם הטכנולוגי לא רק שלא הקריב את עצמו לטובת העולם בעת המגיפה אלא אף אסף ואגר הון וכח ככל שרק יכל (תקופת המגיפה התאפיינה במעבר הון עצום וחסר תקדים מהכלל לאלפיון) וגם האמונה בממסדים האחרים - הפוליטיים, המדעיים והטכנולוגיים נשחקה מאוד אצל רבים. 

עם החזרה לפעילות פוסט-קוביד, ניתן לראות בבירור תאימות גבוהה מאוד בין הצלחה של הסרטים/סדרות של מארוול לרמת "מעורבותו הממסדית" או יותר מדויק לאופי המאבק שלו: אישי מול קוסמי, פרטי מול כללי, פועל במסגרת הממסד או מחוצה לו. בין הסרטים המצליחים (ביקורתית / כלכלית). ספיידרמן, סטריינג', הפנתר השחור ושומרי הגלקסיה, כולם הצלחות כלכליות מתקופת פוסט-קוביד, מתאפיינים בגיבורים שפועלים במידה כזו או אחרת מחוץ לממסד.

ספיידרמן, אמנם מותג אהוד מאוד גם ללא קשר, נדמה כחסין מ"עייפות גיבורי-העל" בכל מופעיו עד כה. ובכן, ספיידרמן הוא דמות קהילתית ממדרגה ראשונה (Friendly Neighborhood), והמאבקים שלו הם גם אישיים פרטיים, וגם מצומצמים בסקייל שלהם. ספיידרמן אף פעם פועל במישור הממסדי / פוליטי. הוא אמנם מקשיב מעת לעת לניק פיורי, או טוני סטארק -דמויות ממסדיות ממדרגה ראשונה - אבל נקלע לעימותים מולם משום שהמנוע לפעילות שלו הוא מוסרי ולא ממסדי. האג'נדה שלו אינה מביאה בחשבון את "טובת הממסד", אלא תמיד את טובת הקהילה והפרט. את זה הוא עושה כשבמרכז עלילותיו יש התמודדויות מאוד יומיומיות: התבגרות, עבודה, לימודים ומערכות יחסים עם בחורות. 

גם ט'צאלה ושורי (הפנתרים השחורים) פועלים באקס-טריטוריה פוליטית-מדינית במארג הכוחות הגלובלי של ה MCU, וניצבים כמעט כמתנגדים לו. הדאגה העיקרית של מנהיגי וואקאנדה היא קודם כל לקהילה שלהם עצמם, ולמרות שהם שותפים למשחק הפוליטי הגלובלי, הם עוינים אותו. לכן למרות שהוא סרט איום ונורא קולנועית גם “הפנתר השחור 2” (שאיבד את הכוכב שלו בנסיבות מצערות) הצליח לייצר הכנסות מרשימות מאוד. 

את אותו הדבר ניתן לומר על ‘שומרי הגלקסיה’ והצלחת החלק השלישי בטרילוגיה. מעבר להיותה סוג של "אפילוג" ל”סאגת האינסוף”, הרי ש”השומרים” הם התגלמות השוליים של החברה, שוליים שקיבלו נשק, ובאמצעות חכמת רחוב ועמוד שדרה מוסרי הם "עושים סדר" בגלקסיה. אבל המאבק שלהם הוא קודם כל פרטי-אישי, כל אחד עם השריטות, השדים, והטראומות שלו מעברו, ורק אחר כך, כמעט במקרה, יוצא שהם עושים טוב עבור הכלל. 

ואסור כמובן לשכוח את דוקטור סטיבן סטריינג' אולי המייצג המוצלח ביותר של המעבר המשמעותי שעשה גיבור-על של מארוול: מייצוג ממסדי (רפואי)-קפיטליסטי קיצוני מאוד, לייצוג רוחני-מיסטי מלא. זהו תהליך שעברו ועוברים אנשים רבים בעולם בעשור האחרון ובפרט מאז קוביד, ככל שהבעיות הכלל-עולמיות הולכות וגוברות. כך אפשר להסביר את העובדה הסרט השני שלו, שהגיע פוסט-קוביד, התקבל באהדה והצליח לגרוף כמעט מליארד דולרים בקופות. סטריינג’ גם נטש את הממסד והקפיטליזם שהובילו את חייו עד התאונה, ומאז ההשתנות הוא פועל במסגרת במאבק קוסמי אינטרגלקטי, לעולם לא מטעם או למען הממסד, אלא מטעם “איזון רוחני-מיסטי” לטובת מטרות פרטיות-אישיות.  

איפה זה לא קרה? למשל ב"איטרנלס", או "קוואנטומניה", סרטים שהתמקדו בגיבורים שהיו עסוקים במאבקים קוסמיים כלליים, מאבקים שאין בהם היבט פרטי-אישי ואינם עוסקים בכשל הממסדי, ומסתבר שאינם מעניינים בתקופה הזו. בהשאלה, אף אחד היום לא רוצה "להציל את העולם", לא כי למישהו לא אכפת, אלא כי יש מאבקים אישיים בוערים ודחופים יותר. ההצלה של העולם תתחיל מההצלה של הפרט.

אפשר להשליך את האבחנה הזו גם על הסדרות של מארוול: ג'ניפר וולטרס ב"שי-האלק" פועלת בתוך הממסד המשפטי ולכן לא זכתה לאהדה. Secret Invasion או פאלקון וחייל החורף - סדרות שעוסקות בפוליטי / ממסדי - זכו להרבה פחות אהדה וצפיות מלמשל "לוקי" (המורד האולטימטיבי), או וונדוויז'ן שעסקו באישי ובפרטי ולא בקוסמי. 

אם נגיע ל"מארוולס", הרי שקארול דאנוורס היא מייצגת מובהקת של הממסד הצבאי, יחד עם מוניקה ראמבו ושתיהן עסוקות במאבקים "קוסמיים" גדולים. הן פועלות מתוך ולמען הממסד. גם במישור הקוסמי דאנוורס היא חלק מממסד (צבא ה Kree). 'קפטן מארוול' הגיעה ליקום הזה בתקופה בה הגיבורים האחרים כבר "עשו את המעבר שלהם". הסרט אמנם הצליח מאוד קופתית (1.1 מליארד), אבל אסור לשכוח שהוא הוצב בדיוק בין שתי מפלצות הקופה "מלחמת האינסוף" ו"אנדגיים" ונהנה מההייפ חסר התקדים שהיה לשני הסרטים האלה. למרות ההצלחה הקופתית, דמותה של קפטן מארוול לא זכתה אפילו למעט מהאהדה של אלו שקדמו לה ואפשר היה לראות את זה בעיקר במכירות מרצ'נדייז שלא התרוממו ביחס לכל דמות אחרת. התיאוריה הזו מציעה את האפשרות שדאנוורס נתפסה כ"מייצגת ממסד" וכמי שפועלת בספירות (תרתי משמע) רחוקות מאוד מאלו שמעניינות את הקהל. אין “מאבק אנושי”, אלא רק “מאבק ממסדי-קוסמי”. בתקופה בה הסקפטיות כלפי ממסדים הולכת וגוברת, השיוך המובהק של דאנוורס לצבאות ולכוחות הממסדיים של היקום, ללא שום רמז להתפכחות (מהסוג שעבר על סטיב רוג’רס למשל) עומדת בלב חוסר הפופולריות שלה.

ז'אנר סרטי גיבורי-העל הצליח כל כך במילניום הזה בין היתר כי הוא הצליח לשקף, להשתנות ולתקשר עם הצייטגייסט תוך כדי תנועה. הוא עבר מנראטיבים מבוססי ממסד או תומכי ממסד, לנראטיבים מרדניים, אישיים ואינטרוספקטיביים. בהקשר הזה אפשר להזכיר את ‘ג’וקר’ של DC דווקא, בגילומו של חואקין פיניקס, שהצליח באופן חריג וכנגד כל הציפיות: סיפור על מתמודד נפש שסובל מהזנחה חברתית וממסדית ומורד במוסכמות החברתיות. הקהל של היום - וספציפית דור ה Z מחפש ככל הנראה גיבורים שישקפו את הדאגות והמאבקים הרגשיים הפרטיים שלהם, ואת הכעס וחוסר האמון כלפי הממסדים השליטים, ולכן מספרי סיפורים שמבקשים לדבר אל ליבם של קהלים רחבים צריכים להכיר בזה שאבולוציה של גיבורי-על היא לא רק שינוי כזה או אחר של קו עלילה, אלא הבנה עמוקה יותר של ההעדפות והדאגות החברתיות של הקהל שמוצא בגיבורים אלו אפשרות לקתרזיס מנושאים שמטרידים אותו ביומיום.